אישור הסדר פשרה עם חברת פרטנר תקשורת בת"צ בנושא השבת סכומים שנגבו שלא כדין מלקוחות

1.       לפני בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, בהתאם לסעיפים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות").

2.       ביום 27.5.2010 הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה אשר ביסודה הטענה, כי המשיבה מחזירה ללקוחותיה כספים שנגבו על ידיה ביתר בערכם הנומינאלי – קרי: ללא תוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. בכך, טען המבקש, התעשרה המשיבה שלא כדין על חשבונם של חברי הקבוצה, ונהגה כלפיהם ברשלנות ובחוסר תום לב.

המבקש עתר לצו עשה במסגרתו יורה בית המשפט למשיבה לשלם ללקוחותיה הפרשי ריבית והצמדה בגין כל סכום בו היא מחייבת את לקוחותיה שלא כדין או בניגוד למוסכם. כן עתר לפיצוי כספי בגין חסרון הכיס שנגרם לחברי הקבוצה, וזאת בשיעור הפרשי הריבית וההצמדה לפי הדין. בהיעדר נתונים אמד ב"כ המבקש את נזקם המצרפי של חברי הקבוצה בסך של 15.26 מיליון ש"ח.

3.       המשיבה הגישה תגובה לבקשת האישור במסגרתה טענה, בין היתר, כי טענות המבקש שגויות הן עובדתית הן משפטית. במישור העובדתי, טענה המשיבה כי הסכומים שהוחזרו למבקש ולאחרים כמותו נגבו על ידיה כדין והוחזרו כמחווה שירותית גרידא ולפנים משורת הדין ובנסיבות אלו, לא הייתה חייבת המשיבה, להשקפתה, להשיבם כשהם משוערכים. עוד טענה המשיבה, כי במקרים בהם פיגרו לקוחותיה בפירעון חשבונותיהם היא לא גבתה מהם הפרשי הצמדה וריבית ולפיכך, אם תאושר התובענה כייצוגית, תפעל אף היא לגבייה בדיעבד של הפרשי הצמדה וריבית שלקוחותיה חבים לה ואלו עולים, לשיטתה, על הסכומים שהיא תידרש להשיב.

במישור המשפטי טענה המשיבה, כי ההנחה שעליה מושתתת בקשת האישור, לפיה קיימת בדין הישראלי חובת השבה ריאלית, אינה נכונה, וכי מקור ההלכות שעליהן נסמך המבקש הנו בתקופת אינפלציה דרמטית משנות ה-80, ולפיכך אין הן רלוונטיות לימינו. לאישוש טענתה הפנתה המשיבה להחלטת משרד התקשורת לתקן את רישיונה (תיקון שנכנס לתוקף ביום 13.5.2011), באופן הקובע כי חובה עליה להשיב חיובים שנגבו ביתר "בתשלום אחד ... בתוספת 'הפרשי הצמדה וריבית' כהגדרתם בסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, בעד התקופה שבין מועד גביית חיוב היתר לבין מועד ביצוע ההחזר בפועל...". תיקון זה מלמד, לטענתה, כי קודם לתחילת תוקפו לא היה מקור חוקי המחייב אותה בהחזר חיובים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. עוד נטען, כי נוכח התערבות הרגולטור בעניין נושא בקשת האישור אין עוד טעם באישור התובענה כייצוגית ומכל מקום, פסיקת הפרשי הצמדה וריבית תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו ומחייבת בדיקות פרטניות, אשר לא ניתן לעורכן במסגרת הליך ייצוגי.

4.       ביום 7.11.2011, לאחר שבבקשת האישור נערך דיון מקדמי, הגישו הצדדים לבית המשפט בקשה לאישור הסדר פשרה. ביום 8.12.2011 הוריתי לפרסם הודעה בדבר הגשת הבקשה בעיתונים ולשלוח העתק ממנה ליועץ המשפטי לממשלה, לממונה על הגנת הצרכן ולמנהל בתי המשפט. במסגרת ההודעה שפורסמה כאמור, פורטו עיקרי ההסדר והוגדרה הקבוצה. כמו כן, צוין בה, בין היתר, כי בתוך 45 ימים ממועד הפרסום רשאים חברי הקבוצה להגיש התנגדויות להסדר או לבקש רשות לצאת מן הקבוצה. הליכים אלו ננקטו בהתאם לנדרש בסעיפים 19-18 לחוק תובענות ייצוגיות.

          עיקרי הסדר הפשרה המקורי

5.       במסגרת הסדר הפשרה המקורי התחייבה המשיבה לשלם לחברי הקבוצה (לקוחות המשיבה אשר בשבע השנים האחרונות קבלו זיכויים נומינאליים של סכומים שנגבו מהם בניגוד לדין או בניגוד למוסכם) מחצית (50%) מהפרשי ההצמדה והריבית שאמורים היו להשתלם להם, אשר יחושבו בהתאם להנחות מקלות עם חברי הקבוצה, וללא הפרשי הצמדה וריבית נוספים על אלו שחושבו.

המשיבה ויתרה על טענתה בקשר עם גבייה בדיעבד של הפרשי הצמדה וריבית שנטען כי לקוחותיה חבים לה.